מונחים ומושגים

Yagyu Shinkage Ryu
סגנון אומנות לחימה זה נוצר בסביבות המאה ה-16 על ידי יאגיו מונייושי (Yagyu Muneyoshi) ומאוחר יותר שופרה על ידי בנו, יאגיו מוננורי (Yagyu Munenori). הוא פותח מסגנונות אחרים אשר היו קיימים באותם ימים ושגשג בפני עצמו.

בעוד שסגנונות אחרים התייחסו להשגת עליונות מעשית, סגנון זה התמקד יותר בתפיסות רוחניות.

תפישה מעניינת של סגנון לחימה זה היה הרעיון שנקרא מוטו (Muto), בתרגום מילולי – "ללא חרב", טכניקה וכוונה להגנה מפני היריב ללא שימוש בחרב. דבר זה ממחיש את פילוסופיית הזן של סגנון זה, הרעיון שניתן להביס את היריב ללא שימוש בחרב, או שהבסת היריב לא נעשית באמצעות החרב אלא באמצעות המחשבה.

עבור מוננורי, שליטה רוחנית הייתה המפתח לניצחון בקרב, ולא טכניקת השימוש בחרב. ידיעת טכניקות רבות לסיוף הייתה חסרת תועלת אם לסייף לא הייתה שליטה רוחנית ורצון בלתי מעורער.

Lotus Repentance – מדיטציית "צער הלוטוס"
מדיטציה זו ידועה בשמות רבים כתלות בשפה שבה משתמשים. בסנסקריט היא קראת "סמאנטה-ויפאסנה" (Samantha-Vipasyanna). בסינית היא ידועה בשם "צ'י קואן" (Chih Kuan). ביפנית היא נקראת "שיקאן טאזה" (Shikan Taza). במקורות אחרים היא נקראת "צער סוטרת הלוטוס" (Lotus Sutra Repentance), "הוקקה סאמפו" (Hokke sempo), "צער הסמאנטאבהאדרה" (Samantabhadra Repentance) וכן "טקס צער הלוטוס" (Lotus Repentance Rite).

מדיטציה זו היא בחלקה מגיעה מדת הטנדאי בודהיזם, אשר אוסואי היה חסיד שלה כל חייו. המדיטציה, שנערכה על ידי אוסואי, לא נכללה במסגרת הלימוד של הרייקי אותו לימד את ההמונים. עם זאת נאמר שאוסואי עודד את תלמידיו הבכירים לערוך מדיטציה זו.

המטרה בעריכת מדיטציה זו היא על מנת להתפתח ולהגיע לסטורי (Satori), אותו רגע של אחדות או הארה. זוהי המדיטציה אותה ערך אוסואי על הר קוריימה והיה אמיץ מספיק כדי לחזור עליה עוד מספר פעמים במשך חייו.

התרגול הרשמי של מדיטציה זו דורש אומץ רב ונערך לעיתים רחוקות על ידי נזירים וחסידים אדוקים של דת הטנדאי. התרגול דורש הן חוסן פיזי והן חוסן נפשי והמתרגל חייב לצום ולמדוט במשך 21 יום. קיימת גם גרסה "מקוצרת" של המדיטציה, שאורכת 7 ימים בלבד.

משמעות המילה "שיקאן" היא "עצירה וריכוז לשם התבוננות והבנה". זהו תרגול שאמור להתבצע בזהירות ותוך תשומת לב, המביא לפיתוח תובנות.

מדיטציית "צער הלוטוס" דומה למדיטציית הויפאסאנה המוכרת כיום, למעט שלושה הבדלים עיקריים. היא נערכת בבידוד מוחלט, בניגוד לויפאסאנה הנערכת בקבוצה. היא נערכת בצום מוחלט, למעט שתיית מים. היא נמשכת 21 יום, לעומת 10 ימים בויפאסאנה.

למידע נוסף על מדיטציית "צער הלוטוס": http://www.tendai-lotus.org/shikantaza.html.

תנוחות הידיים של טקאטה
טקאטה לימדה 12 תנוחות ידיים במסגרת הסדנאות שלימדה. הראיה לכך מופיעה ברשימות שנעשו בסדנה עם טקאטה באוגוסט 1975. (http://www.rudy.org.il/takata_ClassNotes.cfm)

תעודת ההסמכה של טקאטה למאסטר
תעודת ההסמכה של טקאטה למאסטר ניתנה לה על ידי הייאשי בתאריך 21 בפברואר, 1938, בעת ביקורו בהוואי. (http://www.rudy.org.il/Takata_Certificate.cfm)

Shugendo
שוגנדו היא מסורת שנוסדה במאה השביעית לספירה על ידי אן-נו-גיוג'ה (En-no-Gyoja), הידוע גם בשם "אֶן הסגפן". משמעות המילה שוגנדו היא "הדרך לפיתוח כוחות רוחניים ועל חושיים". היא כוללת שני ענפים, הונזן-הה (Honzan-ha) – טנדאי, וטוזן-הה (Tozan-ha) – שינגון.

יש הטוענים שמיקאו אוסואי עסק בשוגנדו בהר קוריימה, ביצע מדיטציות אינטנסיביות, צם וכו', ובאמצעות השראה או חזון שקיבל, בנוסף לשנים הרבות בהן השקיע בלימוד, פיתח את מערכת הרייקי. היום ברור שהמדיטציה שערך אוסואי על ההר הייתה מדיטציית "צער הלוטוס" אך אפשרי שניסה גם את השוגנדו בשלב מסויים.

קוטודאמה
הקוטודאמה (Kotodama), בתרגום מילולי "רוח המילה" (Word Spirit), שיטה אשר מקורה בדת השינטו, עוסקת בהפקת צלילים מקודשים (הן מילים שלמות והן צלילים בודדים).

בעוד שהקוטודאמה מקורה בדת השינטו, למיקקיו בודהיזם (Mikkyo Buddhism) היפני (אשר כולל את שתי המסורות, טנדאי ושינגון) היה תרגול מקביל שנקרא ג'ומון (Jumon) או שינגון (Shingon). כידוע, אוסואי היה חסיד טנדאי כל חייו, ולכן התייחס לשיטה בשם ג'ומון.

המילה המקבילה לקוטודאמה ולג'ומון בסנסקרית היא מאנטרה (Mantra).

בעקרון, הן הקוטודאמה והן הג'ומון התרכזו סביב התפישות של הכוח המקודש של הדיבור ושל שימוש מכוון טקסי של ביטויים קוליים, כאמצעי לקשר עם האלוהות וכאמצעי להגשמת תוצאות רצויות ברמת המציאות.

התרגול הבודהיסטי של ג'ומון או שינגון שולב, בדרך כלל, עם ננריקי (Nenriki), סמלים ויזואליים, ועם קטסו-אין (Ketsu-in), מוּדְרוֹת או תנוחות טקסיות של הידיים הנוצרות על ידי שילוב האצבעות בצורות שונות. שלושת אלו ביחד הרכיבו שיטה סינרגטית שהרחיבה והעמיקה יותר את היישום המיסטי והמעשי מאשר שיטת הקוטודאמה השינטואית.

השיטה המשולשת של ג'ומון (קול), ננריקי (סמל) וקטסו-אין (תנוחת ידיים), נקראה בדרך כלל סאמיטסו (Sammitsu), או סאן-הימיטסו (San-himitsu), שמשמעותו "שלושת הסודות" או "שלוש התעלומות".

בקרב קבוצות שונות, במסגרת המיקקיו בודהיזם, שיטת הסאמיטסו לא הייתה רק דרך להארה, אלא שימשה גם כאמצעי להתפתחות, ריכוז ושיפור של יכולות "מיוחדות", החל משיפור הקורדינציה הפיזית, דרך שליטה בכאב, דרך פיתוח כוחות ריפוי, דרך הגברת רגישות האינטואיציה, ועד להגעה למצבי חזון בדומה לשאמניזם.