ההיסטוריה של רייקי – האגדה

מקורות הרייקי אינם ידועים בבירור, אך ההערכה היא שמקורו בתרבות הטיבטית העתיקה. הרייקי נתגלה מחדש על ידי מיקאו אוסואי ביפן של סוף המאה ה-19. הסיפורים שמאחורי גילוי זה הינם שונים ומגוונים ובחרתי באחד הסיפורים הארוכים יותר. ככל הנראה, רוב הסיפור מופרך מיסודו, אך עדיין, זהו סיפור מרתק.

Image4מיקאו אוסואי הוא מגלה שיטת הריפוי הטבעית. אוסואי היה ככל הנראה גאון, פילוסוף מצויין ומשכיל מאוד. הוא היה כומר נוצרי ומנהל אוניברסיטת דושישה בקיוטו, יפן.

האתגר
בעודו עומד מול הפודיום ביום ראשון אחד, בשלהי המאה ה-19, אוסואי הבחין בחצי תריסר תלמידים היושבים בשורה הראשונה לפניו. בדרך כלל תלמידים ישבו מאחור. אחד התלמידים הרים את ידו. הוא ציין כי הששה עומדים לסיים את לימודיהם בעוד חודשיים, אך לפני שהם עוזבים הוא רצו לברר עניין מסוים. בתחילה הם רצו לדעת אם אוסואי מאמין באופן מוחלט בתנ"ך (ובברית החדשה) ככתבו. – כן. אחר הם רצו לדעת אם האמין שישו יכול היה לרפא במגע יד. שוב ענה אוסואי שהוא מאמין. הדובר המשיך ואמר שהוא והאחרים גם כן רוצים להאמין והאם אוסואי יכול להדגים להם את יכולה הריפוי הזו. האם הוא יכול לרפא את העיוור או בעל מום אחר או פשוט ללכת על מים… אוסואי ענה כי למרות שהוא מאמין שדברים אלו אכן התרחשו, הוא בעצמו לא למד לבצע אותם. הדובר חזר ואמר, "תודה רבה לך, אנו יכולים רק לומר שאמונתך בתנ"ך היא אמונה עיוורת, ואנו לא רוצים להאמין בצורה עיוורת." אוסואי ענה כי הוא אינו יכול לערוך הדגמה באותו זמן, אך ירצה להוכיח זאת ביום מן הימים. או אמר כי הוא יגלה כיצד לעשות זאת, ואז ישוב ויציג זאת לפניהם.
בדברים אלו פרש מן הפודיום. למחרת התחיל לתכנן את לימוד התנ"ך בארץ נוצריה.

החיפוש
אוסואי בחר את אמריקה. הוא נכנס לאוניברסיטה, כנראה אוניברסיטת שיקגו, אך אין בטחון בדבר זה. הוא גילה כי לימוד התנ"ך אינו שונה בהרבה ממה שלמד ביפן. איש מבין אלו שפגש לא ידע כיצד ישו היה מרפא. בכל אופן, בעת שהותו באוניברסיטה הוא למד פילוסופיות אחרות והוא גילה בבודהיזם קטע המספר שבודהה היה מרפא באמצעות הנחת ידיים. לפיכך, בשארית שבע השנים שלו בארה"ב הוא התרכז בבודהיזם מתוך תקווה לגלות את הנוסחה לריפוי. הוא לא מצא, עזב וחזר ללמוד בארץ בודהיסטית – יפן. הוא חזר לעירו קיוטו, שהיתה העיר הצפופה ביותר והיו בה המנזרים הגדולים ביותר ביפן. הוא החליט לבקר בכל המנזרים, והתחיל בגדול שבהם – שין.

בהיותו במנזר שין, שאל את אחד הנזירים אם הסוטרות הבודהיסטיות כללו מידע לגבי יכולות הריפוי של בודהה. – כן. הוא שאל אם נזירי השין שלטו ביכולות אלו של ריפוי הגוף. כתשובה נאמר לו, "לנו הנזירים אין זמן לפיזי בעת חיפושינו אחר הרוחני. הריפוי הרוחני קודם". אוסואי יצא אל ג'ונגל המקדשים כדי לבקר באחרים. סיפורם היה דומה. איש מבין הנזירים לא יכול היה לרפא. ביקורו האחרון היה במקדש זן בודהיסטי. כאן שמע שוב שהנזירים מאוד עסוקים ויש להם מעט מאוד זמן לריפוי פיזי, אך הם היו בטוחים שיום יבוא, במן מדיטציה, הם יקבלו את האור הגדול ואז הם ידעו איך לרפא. אוסואי החליט להשאר וללמוד את כל סודותיהם. הוא בילה את שלושת השנים הבאות בלימוד הסוטרות, אך ללא הצלחה. אז הוא קיבל רשות להשאר במקדש הזן ולערוך מחקר עצמאי.

אוסואי למד סינית, בגלל שהסוטרות היפניות תורגמו מסינית. הוא שלט גם בסנסקרית, בגלל שבודהה היה הינדי. תוך כדי עבודתו בסנסקרית הוא גילה נוסחה לריפוי. לא היתה טעות בדבר, אך היה צורך לפרש ולבדוק את הנוסחה העתיקה בת 2500 השנים. הוא אמר לעצמו, "אני לא יכול לערוב לכך שאשרוד את הנסיון, אך אם לא אנסה, שנים של מחקר ולימוד ירדו לטמיון". הוא דיבר על כך עם אב מנזר הזן. הנזיר אמר על אוסואי שהוא אדם אמיץ, ושהוא יכול לערוך את הנסיונות במנזר.

אוסואי אמר כי הוא מעדיף לעשות זאת בהר קוריימה, הר הידוע כמקום מצויין למדיטציה.

המדיטציה
אוסואי אמר לנזיר, "אבחן את עצמי במשך עשרים ואחת יום. אם לא אחזור בלילה של היום העשרים ואחת, בבוקרו של היום העשרים ושניים, שלח חוליית חיפוש כדי למצוא את גופתי. אני אהיה מת". לפני שעזב אמר לנזירים, "אעבור את המדיטציה ללא מזון – רק מים". הוא טיפס על ההר.

על ההר הוא מצא עץ אורן עתיק קרוב למעיין מים. הוא אסף עשרים ואחת אבנים והרטיב אותן במים (לא ידוע למה). הוא התיישב בגבו אל העץ עם ערימת האבנים מולו. הוא זרק אבן אחת, ואז התחיל במדיטציה הראשונה שלו. הוא ציפה לתופעה כלשהי אך לא ידע מה היא עשויה להיות ומתי. הוא קרא בכתבי קודש, שר, עשה מדיטציות ושתה מים. לא היה כל מזון איתו. ימים ולילות באו והלכו, ערימת האבנים הידלדלה ושום תופעה לא נראתה. כלום.

ביום העשרים ואחת, הוא התעורר לפני עלות השחר וזרק את האבן האחרונה. חשכת הבוקר היתה כמעט מוחלטת – ללא ירח, ללא כוכבים. אוסואי ערך מדיטציה, בעודו יודע שזו הפעם האחרונה. הוא פקח את עינייו בציפיה לראות דבר מה, והנה, בקצה האופק, הוא הבחין בהבהוב של אור, בדומה לאור להבת נר. הוא ידע בתוכו כי זו היתה התופעה לה ציפה, וממנה פחד. אוסואי חיבק את עצמו, "זה עומד לקרות ואני אפילו לא מתכוון לעצום את עיניי. אפקח את עיניי לרווחה ואחזה במה שקורה לאור".

האור החל לנוע לעברו, ונדמה היה כי האור מגביר את מהירותו ככל שהתקרב. פחד אחז באוסואי, אומץ ליבו התערער. "הו, האור! אני עדיין יכול להמנע מהאור, לחמוק! מה עלי לעשות? אם האור יפגע בי, אני עלול להשרף!", אך הוא החל לחבק את עצמו. "זהו הדבר הטוב ביותר. אני לא אברח! אני עומד להתייצב בפני האור. בוא! אם זה צריך לקרות – פגע בי! אני מוכן!". ועם דברים אלו נרגע, ועם עינייו פקוחות לרווחה הוא ראה את האור פוגע בחוזקה במרכז מצחו. "יצרתי קשר", אמר לעצמו כשהוא נופל אחורה מעוצמת הכוח. כשחזר לעשתונותיו, הוא חשב שהוא מת בגלל שלא ראה דבר ולא חש דבר. האור נעלם. הוא שמע את קריאות התרנגולים מרחוק וידע שהנה מפציע השחר.

אוסואי התיישב, עדיין המום, ואז מימינו ראה בועות צבעוניות שנראה שעלו מתוך האדמה. מיליוני בועות בכל צבעי הקשת רקדו לפניו, ואז עברו לשמאלו. אוסואי ספר שבעה צבעים. "זוהי תופעה! בורכתי היום!". אור לבן כביר עלה מימינו. סמלים בצבע זהב הופיעו בזה אחר זה. הם רטטו מול עינייו כמו תמונות על מסך קולנוע, וכאילו אמרו "היזכר! היזכר!". הוא לא קרא את הסמלים בעינייו אלא ברוחו. הוא למד ולמד ואז אמר, "כן!". הוא נזכר בכל מה שלמד בסנסקרית בעוד הסמלים עוברים לפניו כאילו אומרים, "זהו זה. זהו זה. היזכר, היזכר".

לאחר שהתופעה חלפה, הוא אמר, "אני חייב לעצום את עיניי, ובמדיטציה האחרונה, בבקשה תן לי חיזיון". הוא עצם את עינייו וראה את הסמלים המוזהבים מולו.

הניסים
הכל נגמר. "כעת אני יכול לפקוח את עיניי". כשהוא מחזיר לעצמו את את המודעות לגופו, אוסואי מופתע לגלות כי הוא לא סובל מכאבים או מרעב. "אני מרגיש טוב עם גופי, אני עומד לקום". הוא נעמד. "רגלי חזקות. צמתי במשך עשרים ואחד יום ואני עדיין מרגיש שאוכל לצעוד בחזרה לקיוטו". גופו לא חש כל רעב. "ובכן, זהו נס – אני לא רעב, ואני מרגיש קליל". הוא ניער את האבק מעליו, נטל את מקלו וכובע הקש שלו והחל את הצעד הראשון במסע בן עשרים וחמישה מילין חזרה לקיוטו. נזירי הזן ציפו לו לקראת שעת השקיעה. לרגלי ההר, בוהנו של אוסואי נתקלה באבן. המכה הרימה את הציפורן. דם החל לזרום. הכאב החל להתגבר בעודו חש את דופק ליבו.

הוא התיישב ואחז את בוהנו בידו. הכאב החל להיחלש. זרם הדם פסק. "האם זה בסדר?" הוא המשיך להחזיק עד שהכאב נעלם לגמרי. אז הסתכל על בוהנו, והיה מופתע ומאושר לראות כי הציפורן חזרה למקומה הרגיל. לא היה כל סימן לפציעה, חוץ מדם שנקרש. "זהו נס שני!".

במרחק קצר לאחר מכן, נתקל אוסואי במחצלת ומגש יפנים מסורתיים, מה שמסמן ביפן כי יש מקום לאכול בקרבת מקום וכי כולם מוזמנים. הוא התקרב לאיש זקן, לא מגולח, אשר הבעיר אש בהיבאצ'י (תנור בישול יפני). "בוקר טוב, איש זקן". "בוקר טוב, נזיר יקר. הקדמת". "כן, אני יודע. אך בכל זאת, האם אני יכול לקבל קצת שאריות אורז, קצת תה וחתיכה מהנורי (מאכל יפני) שאך זה סיימת להכין? ואולי קצת כרוב, וגם דג מיובש, אם יש לך". (זוהי ארוחת בוקר יפני טיפוסית). אך האיש הזקן היה חכם. הוא שירת נזירים רבים אחרי מדיטציות ממושכות על הר מפורסם זה. הוא ידע איך נראה זקן בן שבעה ימים, הוא ידע שהנזיר הזה היה ללא מזון במשך זמן רב יותר. "אינני יכול לתת לך את האורז והמרק החם ואת כל הדברים האחרים, בגלל שזה יעשה לך בעיות בעיכול. אין בידי תרופות ואינני יכול לעזור לך. קיוטו רחוקה. תאלץ להמתין עד שאכין דייסה רכה".

"תודה לך. אתה אדיב מאוד, אבל אני חושב שאנסה בכל זאת". אוסואי חש בחולשה בעודו מתקרב לשולחן כדי להמתין לאוכל. האיש הזקן חשב לעצמו, "ובכן, אם הוא רוצה לעשות זאת בדרכו, בסדר. אינני נוטל אחריות על כך". בתוך זמן קצר, נכדתו בת החמש עשרה של האיש הביאה מגש ועליו מבחר מאכלים. היא בכתה ומגבת היתה קשורה סביב סנטרה, קשורה בקשר על ראשה. "עלמתי הצעירה, מדוע את בוכה?"

הילדה התייפחה, "הו, נזיר יקר, שלושה ימים ושלושה לילות שיש לי כאבי שיניים כל כך חזקים עד שאיני יכולה להפסיק לבכות, ואינני יכולה לאכול כל זמן זה. רופא השיניים רחוק, כך שאני רק סובלת ובוכה". ליבו של אוסואי נפתח אל הילדה. הוא קם והניח את ידו על לחיה הנפוחה. הילדה החלה למצמץ בעינייה. אוסואי כבר החזיק את שתי ידייו על פניה. לפתע הפסיקה הילדה לבכות, "נזיר יקר. זה עתה עשית קסם! כאב השיניים נעלם!". אוסואי בקושי יכול היה להאמין. הוא לא באמת ידע למה לצפות מפעולתו הפזיזה. "באמת? האם את אומרת לי את האמת?" זו היתה אמת. היא הסירה במהירות את אוזני הארנב שיצרה המגבת וקרנה משמחה. אוסואי אמר, "כן, כעת אני מאמין שאת בסדר".

הילדה המחייכת הודתה לו, ואז רצה אל סבה. "ראה, סבא. הורדתי את אוזני הארנב! כאב השיניים עבר! הוא לא נזיר רגיל. הוא עושה קסמים!".

הסבא, מנגב את ידיו בסינרו, התקרב אל אוסואי. "נזיר יקר. עשית לנו שרות גדול. אנו אסירי תודה. אין ברשותנו כסף, אך כדי להביע את תודתנו, לא תשלם עבור האוכל. זה כל מה שאנו יכולים להציע". אוסואי אמר, "תודה לך. אני מקבל את תודתכם. תודה רבה. וכעת לארוחתי". באומרו זאת, פנה אל האוכל ובשקיקה גרף אותו באמצעות מקלות אכילה אל פיו. הוא אכל בשמחה. האנשים שסביבו צפו וקיוו שהנזיר הקוסם לא יסבול מכאבי בטן לאחר הארוחה.

מאוחר יותר, אוסואי הרהר על ניסים אלו, השלישי והרביעי. על שהניח את ידו על הילדה והדבר ריפא אותה כמעט מיד, ועל שהוא לא סבל כל אי נוחות מהארוחה המלאה שאכל לאחר עשרים ואחד ימי צום. "כעת אני מוכן למסעי חזרה למנזר הזן. אהיה שם עם השקיעה לפי התכנון". וכך היה.

בשער המנזר קידם את פני אוסואי נער צעיר. אוסואי שאל, "מה שלומו של אב המנזר?" "הו, הוא סובל מדלקת פרקים ומכאבי גב. הוא במיטתו ליד תנור חדר התפילה". לפני שהלך לבקר את אב המנזר, הלך אוסואי לחדרו כדי להתרחץ ולהחליף את בגדיו. אז הוא נלקח אל אב המנזר. "אב מנזר יקר, חזרתי, והמדיטציה שלי נחלה הצלחה". הנזיר החולה היה נרגש מהחדשות ורצה לדעת את כל הפרטים. אוסואי אמר, "כן, כמובן, ובעוד אדבר, האם יותר לי להניח את ידי על שמיכת המשי שלך?" היה זה מאוחר בלילה כשאוסואי חלק את הפרטים האחרונים בסיפורו. הוא עמד לעזוב כשהנזיר הזקן התחיל לדבר, "ודרך אגב, הכאבים שלי חלפו ואינם עוד ואני יכול לישון כעת. אינני זקוק יותר לתנור והתחושה בגופי נהדרת – האם אמרת שזה נקרא רייקי?"

הניסוי ברייקי
אוסואי ישן במיטה זו הפעם הראשונה מזה שלושה שבועות. למחרת, לאחר ארוחת הבוקר, הציג אוסואי שאלה לכל נזירי המנזר. "מה עלי לעשות כדי לבדוק ולהתנסות עם הרייקי?" לאחר דיונים רבים הוחלט שהדרך הטובה ביותר היא ללכת לאחת משכונות העוני של קיוטו. שכונות העוני היו "מגרש משחקים" לכל סוגי הפציעות והמחלות, כולל צרעת. הם בחרו בשכונת העוני הגדולה ביותר.

אוסואי נכנס אל שכונת העוני כנזיר מוכר ירקות – לבוש כנזיר עם שני סלים מלאים בירקות תלויים על מוט. הקבצנים התאספו חיש מהר. אוסואי אמר להם, "בבקשה, אני אהיה אחד מכם. אני רוצה לחיות כאן". בתשובה ענו לו, "אם ברצונך להשאר כאן, יש לנו מנהיג. נקרא לו ונשאל אותו". תוך זמן קצר הגיע מנהיג הקבצנים. "אני מבין שאתה רוצה לחיות כאן ולהפוך לאחד מאיתנו". אוסואי אישר. "אם כך, תן לנו ירקות. כמו כן אין צורך ללבוש בגדים חדשים כאן. אנו ניתן לך בגדים משומשים." הם הפשיטו את אוסואי ומצאו את חגורת הכסף שלו. מנהיג הקבצנים אמר שהוא ידע על חגורת הכסף ויש להחרימה גם כן. אז אוסואי הורשה ללבוש את בגדי הקבצנים שהביאו לו – סחבות מלוכלכות ומסריחות.

מנהיג הקבצנים שאל את אוסואי מה הוא עומד לעשות בשכונה. "ברצוני שתספקו לי מזון ומקום ללון בו, אז תוכלו לשלוח אלי את החולים שביניכם ואני ארפא אותם". מנהיג הקבצנים מצא זאת כסחר חליפין טוב. "יש לנו כאן כל מיני מחלות, אפילו שחפת וצרעת. אינך מפחד לגעת בהם?" אוסואי אמר שכמטפל אינו פוחד ממחלות והבטיח לעבוד מזריחת החמה ועד לשקיעתה, כך שירצה שהארוחות יסופקו לו במעונו. מוסכם?

למחרת התייצבו רבים מול דלתו. בהתבסס על התיאוריה שלו, אוסואי חילק את החולים. הוא האמין שהמחלות הן תוצאה של משהו פנימי. הוא הרגיש שבמטופלים צעירים יותר הסיבות יכולות להיות שטחיות ולא עמוקות וניתנות לריפוי בקלות. וכך היה. תושבי השכונה המבוגרים יותר היו זקוקים ליותר טיפולים וההחלמה ארכה לפעמים חודשים. הצעירים נרפאו במהירות. אוסואי שלח את כל החולים שנרפאו למנזר הזן, שם קיבלו שם חדש ועבודה בעיר. הוא אמר להם להפוך לאזרחים הגונים, לשכוח את שכונות העוני.

בוקר אחד, אחרי שבע שנים ארוכות של טיפולים ברייקי, הוא התהלך בשכונות כשלפתע ראה במעורפל פנים מוכרות. "מי אתה?", שאל. "הו, עליך לזכור. אני הייתי אחד המטופלים הראשונים שלך שהבריאו. נזירי המנזר נתנו לי שם חדש ומצאו עבורי עבודה, אך כעת חזרתי. הקבצנות הרבה יותר קלה מאשר להצליח בכוחות עצמי". היה זה ההלם הגדול ביותר בחייו של אוסואי. הוא השליך את עצמו על האדמה ובכה, בכה כמו ילד שבור לב.

רוב המטופלים שלו לשעבר חזרו אל שכונות העוני. אוסואי הבין כעת שאחרי שנים של חיפוש אחרי נוסחת הריפוי ושנים של טיפולים בשכונות, הוא היה עסוק מידי בצד הפיזי של החיים. הוא שכח את הצד הרוחני. "הו, מה עשיתי? לא היצלתי נפש חיה אחת. הגוף הפיזי נמצא במקום השני. הרוחניות נמצא במקום הראשון. כל הכנסיות צדקו. אני טעיתי. לא עוד קבצנים, לא עוד קבצנים. זוהי אשמתי שהם חזרו. לא לימדתי אותם הכרת תודה מהי. הם נמצאים כאן כי הם חומדי בצע, תאוותנים. כל הזמן רוצים, רוצים, רוצים – לא נותנים כלום בתמורה. לו הייתי מלמד אותם את הצד הרוחני תחילה, ואז מרפא את גופם, אז זה היה יעיל. לא עוד קבצנים. לא עוד טיפולים". אוסואי הפנה את גבו לשכונות העוני והתרחק מהן.

ChujiroHayashiמסע הצלב
אוסואי החל במסע כדי לעזור לאנשים אומללים ומדוכאים. הוא רצה להאיר את ליבם ולטהר את דמותם, רוחם וגופם. הוא נדד ברגל דרך כל המקדשים ביפן. בכל אחד מהם הוא הזמין את המקומיים כדי להשתתף בהרצאותיו. אחרי אחת ההרצאות הוא פגש את ד"ר צ'וג'ירו היאשי, יוצא חיל הים היפני בן ארבעים וחמש. היאשי נשאר עם אוסואי עד ליום מותו של אוסואי. לפני מותו, אוסואי הכריז כי על היאשי להמשיך בדרך ריפוי זו בשיטת אוסואי.



HawayoTakataד"ר היאשי לימד מאוחר יותר את הגב' טקאטה. בין השנים 1954 ל- 1970 היא הייתה מאסטר הרייקי היחידה במערב. בין השנים 1970 ו- 1980 היא לימדה עשרים ושניים מאסטרים. היא הייתה כבת שמונים במותה. הן ד"ר אוסואי והן הגב' טקאטה השתמשו ולימדו רייקי בדיוק בדרך בה הוא הועבר אליהם על ידי הנזיר החביב, מיקאו אוסואי.