במנזר עליו מסופר חיו שני אחים. אחד היה מלומד גדול. השני לא היה חכם במיוחד, ונוסף לכך – בעל מום.
הייתה לו עין אחת בלבד. ערב אחד נשמעה נקישה בשער הכניסה. היה זה נזיר נודד.
מסורת היא במנזרים בודהיסטיים כי נזיר נודד הרוצה להצטרף למנזר יזמין לדיון פילוסופי את אחד הנזירים. אם ינצח – יתקבל למנזר. יפסיד – ימשיך לדרכו. האח המלומד היה כה עייף עד כי מוכן היה לוותר על העונג שבויכוח עם זר. לך אתה – אמר לאחיו בעל העין האחת – ובקש לנהל את הדיון בשפת הסימנים, כך יגדל הסיכוי שלך לנצח.
כעבור זמן קצר ראה האח המלומד את הנזיר הנודד יוצא מהמקדש וראשו מורכן. אחיך הביס אותי בתבונתו הרבה – אמר. אני חייב לעזוב. ספר לי מה קרה – ביקש המלומד המופתע.
הראיתי לאחיך אצבע אחת, לסמל את בודהא הנאור. בתשובה הוא זקף שתי אצבעות, לסמל את בודהא ואת תורתו הקדושה. אני הרמתי שלוש אצבעות, כסמל לבודהא, תורתו הקדושה ותלמידיו. אחיך הושיט לי את אגרופו הקפוץ, באמרו כי כולם באו מאותו המקור. לא נשאר לי אלא לברך אתכם על ניצחונו, ולהמשיך במסעי – נפרד הנזיר הנודד ופנה לדרכו.
כעבור רגעים ספורים הופיע אח בעל העין האחת, מתנשף ורוגז. מה קרה? – שאל אחיו המלומד. מה קרה – אתה שואל? יחפן חסר תרבות זה התגרה בי והראה לי אצבע אחת, להקניט אותי על עיני האחת. אבל אני השתדלתי מאוד לנהוג אליו בכבוד כראוי לנהוג באורח וברכתי אותו על כך שיש לו שתי עיניים. הראיתי לו שתי אצבעות. ומה לדעתך עשה החצוף? התגרה בי והושיט לי שלוש אצבעות, להראות כי לשנינו יחד שלוש עיניים. אז נפנפתי באגרופי והוא ברח…