פעם אחת חי לוחם גדול. למרות שהיה זקן למדי, הוא עדיין הצליח להכניע את כל הקורא עליו תגר. המוניטין שלו יצא למרחוק ותלמידים רבים התקבצו כדי ללמוד ממנו.
פעם אחת לוחם צעיר וידוע לשמצה הגיע לכפר. הוא היה נחוש בדעתו להיות האדם הראשון שיביס את המאסטר הגדול. בנוסף לכוחו, היתה לו יכולת על-טבעית לזהות ולנצל כל חולשה של יריבו. הוא היה מחכה עד שיריבו יעשה את הצעד הראשון, וכך חושף חולשה כלשהי, ואז מכה ללא רחמים ובמהירות רבה. אף אחד מעולם לא החזיק מעמד מולו מעבר לצעד הראשון.
למרות עצתם של תלמידיו המודאגים, המאסטר הזקן הסכים בשמחה לאתגר שהציב בפניו הלוחם הצעיר. בעוד השניים מתכוננים לקרב, הלוחם הצעיר התחיל להטיח קללות בפני המאסטר הזקן. הוא השליך עליו עפר וירק בפניו. במשך שעות הוא תקף אותו מילולית באמצעות כל קללה והעלבה הידועה לאנושות. אך הלוחם הזקן פשוט עמד שם ללא תנועה, רגוע. לבסוף, הלוחם הצעיר התיש את עצמו. ביודעו כי הובס, הוא עזב בבושה.
מאוכזבים במקצת על כך שלא נלחם בצעיר המעליב, התלמידים נאספו מסביב למאסטר הזקן ושאלו אותו שאלות. "איך יכולת לסבול השפלה כזו? איך שכנעת אותו לעזוב?"
"אם מישהו בא ומביא לי מתנה אך אינני מקבל אותה," ענה המאסטר, "למי המתנה שייכת?"