היה פעם מנזר שחוקיו היו מחמירים ביותר. בעקבות נדר של שתיקה, אסור היה לדבר כלל, אך היה יוצא מן הכלל לחוק זה. בכל עשר שנים היה מותר לכל נזיר לומר שתי מילים בלבד. לאחר שבילה את עשר השנים הראשונות שלו במנזר, ניגש נזיר אחד אל אב המנזר. "עברו עשר שנים," אמר אב המנזר, "מה הן שתי המילים שברצונך לומר?"
"המיטה קשה…" אמר הנזיר.
"אני מבין," ענה אב המנזר.
עשר שנים מאוחר יותר, הנזיר חזר אל משרדו של אב המנזר. "עברו עוד עשר שנים," אמר אב המנזר. "מה הן שתי המילים שברצונך לומר?"
"האוכל מגעיל…" אמר הנזיר.
"אני מבין," ענה אב המנזר.
עברו עשר שנים נוספות והנזיר נפגש שוב עם אב המנזר אשר שאל, "מה הן שתי המילים עכשיו, לאחר עשר שנים אלו?"
"אני עוזב!" אמר הנזיר.
"ובכן, אני יכול להבין," ענה אב המנזר. "מאז שבאת אתה רק מתלונן."