רִיוֹקָאן הקדיש את חייו ללימודי זן. יום אחד שמע שאחיינו, למרות האזהרות של קרוביו, בזבז את כספו אצל פרוצה. לאור העובדה שהאחיין תפס את מקומו של ריוקאן בניהול נכסי המשפחה ואלו היו בסכנת פיזור, הקרובים בקשו מריוקאן לעשות משהו בנושא.
ריוקאן נאלץ לנסוע דרך ארוכה על מנת לבקר את אחיינו, אותו לא ראה שנים רבות. נראה שהאחיין היה מרוצה לפגוש את דודו שוב והזמינו להישאר למשך הלילה.
כל הלילה ריוקאן ישב במדיטציה. לפני שעזב בבוקר הוא אמר לצעיר: "אני ודאי מזדקן, ידי כה רועדות. האם תוכל לעזור לי לקשור את שרוכי סנדל הקש שלי?"
האחיין עזר לו בחפץ לב. "תודה רבה", סיים ריוקאן, "אתה מבין, בן אדם מזדקן ונחלש מדי יום. שמור על עצמך היטב". אז ריוקאן עזב, מבלי לומר מילה על הפרוצה או על תלונותיהם של קרוביו. אבל, מאותו בוקר והלאה, ימי ההוללות של האחיין הסתיימו.