1865 – ב-15 באוגוסט נולד מיקאו אוסואי (אשר נודע גם בשם גיוהו) בכפר טאניאי-מורה (כעת נקרא מיאמה-צ'ו). אביו היה מפקד בצבא יפן ואימו היתה ממשפחת קוואי. שם המשפחה של אבותיו היה טסונטאן-שינה (משפחת סמוראים מפורסמת מהמאה ה-8).
1869 – בגיל 4, כך מאמינים, נשלח אוסואי למנזר טנדאי, שם הוא נשאר מספר שנים. במשך זמן זה הוא למד צ'י-קונג עד לדרגה גבוהה והיה יכול לבצע ריפוי בהקרנה. הוא היה מבצע מדיטציות בהר קוריימה באופן קבוע.
1892 – בגיל 27, כנראה, המיר אוסואי את דתו מטנדאי לשינגון בודהיזם.
אוסואי היה מוכשר בצורה יוצאת דופן בלימודיו, אך למד בתנאי מצוקה. חייו היו קשים ולעיתים קרובות חי בדלות ובעוני. על אנדרטת הזכרון שהוקמה לכבודו לאחר מותו נכתב שהוא נדד לסין, ארצות הברית ואירופה, היה מוכשר וסטודנט מסור ללימודיו ואשר אהב לקרוא והיה לו ידע עצום ברפואה, היסטוריה, פסיכולוגיה, תורות לחימה ודתות, כולל התנ"ך הבודהיסטי.
לפני שהשתקע במקום מגוריו, היה אוסואי מיסיונר, פקיד ממשלתי, איש עסקים אשר לבסוף הגיע לפשיטת רגל, עיתונאי וכמזכירו של ראש עיריית קיוטו והיה חלק מפמליתו של גוטו שינפי אשר היה מושל תחת קודאמה גנטארו, מושל טאיוון (1906-1898). הוא חי כאדם חופשי וכנראה שמעולם לא היה נזיר מתבודד.
מפעם לפעם, היה מבקר אוסואי בבתי-כלא (כנראה כחלק מעבודתו המיסיונרית).
הוא התחתן עם סדאקו סוזוקי והיו להם שני ילדים, בן בשם פוג'י (1946-1908), ובת אשר שמה לא ידוע וכנראה ניתקה קשר מאוסואי (1935-1913). בזמן כלשהו חל פילוג במשפחתו, כנראה בגלל עניינו הרב בכתבים הנוצריים, השונים מהבודהיזם. במסגרת נסיונות וחוויות בחייו גילה אוסואי כי מטרת החיים היתה "אנשין ריטסומיי" או מצב בו האדם שרוי בשלווה, יודע מה לעשות בחייו ולא להיות מוטרד מדבר. הוא שאף להגשים מצב זה, ולכן החל בחיפושיו.
1918/1919 – אוסואי החל ללמוד זן בודהיזם, לימודים שנמשכו 3 שנים.
1922 – אוסואי פעל להשגת סאטורי (מצב של הארה רוחנית) אך ללא הצלחה, ואז שאל את הזן מאסטר שלו מה לעשות. התשובה שקיבל היתה "מות פעם אחת". תשובה זו הניעה אותו לצום עד שהוא או ימות או יגיע להארה.
בחודש מרץ, מבולבל ממהלך חייו, מנסה נואשות לקבל תשובות, הוא הלך בעקבות עצת הזן מאסטר שלו,והחליט לצום על הר קוריימה עד להארה. לא היה זה נדיר עבור אוסואי לצום בגלל שהוא נהג לצום על ההר כדי לקבל תשובות. דבר זה היה תרגול רגיל שנקרא שיו גיו – משמעת רוחנית, הכוללת צום ומדיטציה במשך 21 יום – אימון רוחני קפדני. על אנדרטת הזכרון של אוסואי כתוב שבבוקר האחרון של הצום שלו "הוא הרגיש כח רייקי גדול מעל ראשו". רייקי הוא החוכמה והידע של כל היקום. המילה "רייקי" בתקופתו של אוסואי ולפניה משמעותה (בתרגום חופשי) "אווירה של האלוהי".
אוסואי הגיע להארה (סאטורי) ורכש יכולת ריפוי אותה כינה "רייקי ריוהו" (שיטת ריפוי באנרגיה רוחנית). השיטה נזכרת גם בשם "אוסואי טטה" או "ריפוי בהנחת ידיים של אוסואי". הוא לקח איתו מתנה זו לביתו והתנסה בה על עצמו ועל משפחתו. מספרים שאשתו היתה חולה והרייקי ריפא אותה. אוסואי החליט שלא לשמור את הרייקי למשפחתו בלבד אלא לעשות את הדרגה הראשונה של הרייקי זמינה לכל אחד.
הערה: מצויין די בברור על אנדרטת הזכרון של אוסואי שהר קוריימה הוא המקום בו נערכה המדיטציה. 1914 היא השנה בה ערך אוסואי את תענית ה-21 יום שלו, לפי שני ספרים יפנים על רייקי, אך דבר זה אינו תואם את התאריכים בהם עסק בהכשרת הזן שלו.
בחודש אפריל 1922, ייסד אוסואי את אגודת הלימוד לשיטת הריפוי של אוסואי (Usui Reiki Ryoho Gakkai) ופתח את המרפאה הראשונה שלו באאוימה (Aoyama), טוקיו, שם טיפל ברייקי וערך סדנאות לציבור.
במהלך לימודי השינטו והמהאיאנה בודהיזם הוא גילה את ה"ריי-ג'ו" (Rei Ju) (שיטת הסמכה לרייקי) ואת "האטסוריי-הו" (Hatsurei-ho) (שיטה לטיהור הגוף, הנפש והנשמה).
התיעוד הראשון של ריי-ג'י שניתן על ידי אוסואי הוא מהאראג'וקו (Harajuku), טוקיו בשנת 1922.
אוסואי הפך את הדרגה הראשונה של רייקי (שו-דן, Sho-Den) לזמינה לכל מי שרצה ללמוד אותה.
בתחילה נראה כי לא היו לו תנוחות ידיים קבועות לטיפולים, כל עבודתו נעשתה בצורה אינטואיטיבית ומעל האזורים הלא מאוזנים (האזורים הכואבים).
כשהוא התחיל ללמד אחרים לטפל ברייקי, הוא גילה את הצורך ליצור מערכת של הוראות, אשר לה קרא "מדריך לטיפול ברייקי של אוסואי" (Usui Reiki Hikkei).
1923 – נקודה היסטורית: ב-1 בספטמבר, זמן קצר אחר שעת הצהריים, רעידת אדמה חזקה פגעה בטוקיו ויוקוהמה, ונמדדה בעוצמה של 7.9 בסולם ריכטר. מעל 100,000 מקרי מוות דווחו. מוקד הרעש היה כ-50 מיל מטוקיו. רעידת אדמה זו דווחה כאסון הטבע הגדול ביותר ביפן לאורך כל ההסטוריה.
במהלך מצב חרום זה, דרכו של אוסואי להקל הייתה "להושיט את ידי האהבה שלו לאנשים שסובלים" והוא עזר לרבים מנפגעי הרעש. בתוך זמן קצר הוא הפך להיות מפורסם למדי והצלחתו ושמו הטוב נודעו בכל רחבי יפן.
הערה למתרגלי רייקי: רעידת האדמה יכולה להוות הסבר לסיפורה של טקאטה בנוגע לעבודתו של אוסואי בכפר הקבצנים.
1925 – אוסואי הגדיל את המרכז שלו ובחודש פברואר עבר למקום גדול יותר בנקאנו (Nakano), הנמצאת מחוץ לטוקיו (כיום נקאנו נמצאת בתוך טוקיו).
אוסואי נדד עם הרייקי בכל רחבי יפן ומספר רב של מקומות בהם ביקר היו בסיסים של הצי היפני.
1926 – ב-9 במרץ, אוסואי נפטר משבץ (אחד מכמה שבהם לקה), בעיר הנקראת פוקויאמה (Fukuyama) במחוז הירושימה. היה זה במהלך סיור בו הביא את הרייקי לתושבים של קורה (Kura), הירושימה (Hiroshima) וסאגה (Saga).
הוא היה בן 62 במותו. מספרים שבלילה לפני שנפטר הוא תירגל רייקי.
1927 – בחודש פברואר, תלמידיו של אוסואי הקימו מצבת זכרון לזכרו ואשר ממוקמת בסמוך לחלקת הקבר שלו במקדש סייהוג'י (Seihoji) שבטוקיו.
חלק גדול מהמידע המופיע בתיאור הסטוריה זה נלקח ממצבת זכרון זו.
אם התאריכים שלנו נכונים, הרי שאוסואי עסק ברייקי ולימד אותו רק כ-4 שנים. בזמן קצר זה הוא התפרסם מאוד ולימד יותר מ-2,000 תלמידים (17 מתוכם למדו עד לדרגת שינפי-דן או דרגת מורה (4 קציני צי, 5 נזירות בודהיסטיות ו-8 עמיתים אחרים).
הערה למתרגלי רייקי: כל תלמידיו של אוסואי, כולל היאשי, נרשמו ברישומי מחלקת החינוך של יפן וניתן לאתר את כולם. הרייקי לא נעלם מיפן בשום זמן, אפילו לא בתקופת המלחמה. מעולם לא מונה אדם אחד להיות ממשיך השושלת של הרייקי ואין שום תיעוד לגבי דרגת מאסטר-על (Grand Master) ביפן.
אגודת הלימוד לשיטת הריפוי של אוסואי (Usui Reiki Ryoho Gakkai) היא האגודה אותה הקים אוסואי בשנת 1922. היא עדיין קיימת היום. יושבי הראש של האגודה הם:
- מיקאו אוסואי (נולד 1865, נפטר 1926)
- ג'ודשבורו אושידה (Jusaburo Ushida / Gyuda) (נולד 1865, נפטר 1935 – מחבר המלל שעל מצבת הזכרון)
- קנאיצ'י טאקטומי (Kan'ichi Taketomi) (נולד 1878, נפטר 1960)
- יושיהארו וואטנבה (Yoshiharu Watanabe)
- הואיצ'י וואנמי (Hoichi Wanami) (נולד 1883, נפטר 1975)
- הגב' קימיקו קויאמה (Ms. Kimiko Koyama) (נולדה 1906, פרשה 1998, נפטרה 12/1999 – האשה הראשונה)
- מאסאיושי קונדו (Masayoshi Kondo) – היו"ר הנוכחי
האגודה מתכנסת אחת לשבוע במרכז שבטוקיו ופעמיים בשנה בסניפים. במהלך פגישות אלו התלמידים שרים שירי ווקה (Waka) (שירה יפנית), משננים את עקרונות הרייקי ועורכים "האטסוריי-הו" (Hatsurei-ho). בזמן עריכת ה"האטסוריי-הו", מדריך בדרגת שינפי-דן מעניק לכל תלמיד כוונון ריי-ג'ו לטיהור, לניקוי ולפתיחה נוספת של התלמיד לערוצי הרייקי.
אגודת הלימוד לשיטת הריפוי של אוסואי היא אגודה סגורה, העוקבת בדיוק אחר שיטות ההוראה המקוריות של אוסואי.
ההסטוריה של צ'וג'ירו הייאשי (Chujiro Hayashi)
1879 – צ'וג'ירו הייאשי נולד בקנגאווה, יפן (Kanagawa, Japan).
1925 – בחודש יוני, קיבל את דרגת שינפי-דן מאוסואי. הוא היה בן 47 באותה עת והיה קצין ימי לשעבר בצי המלכותי של יפן. הוא עבר גם הכשרה רפואית, אשר כללה גם לימודים מזרחיים (רפואה סינית).
אומרים שעוד שני קציני צי – ג'וסאבורו אושידה או גיודה (Jusaburo Ushida/Gyuda) וקאניצ'י טאקטומי (Kanichi Taketomi) היו התלמידים האחרונים שנחנכו לדרגת שינפי-דן על ידי אוסואי (קיבלו את החניכה בחודש ספטמבר). נאמר שהייאשי לא עשה רייג'ו (Reiju) באותה צורה בה הדבר נעשה על ידי איגוד הגאקי כיום – אולי אוסואי נתן לתלמידים שלו שיטות שונות של חניכה זו.
הייאשי קרא לשיטת ההסמכה בה בחר להשתמש בשם "טרנספורמציה" – שינוי צורה, על פי דייב קינג. היום אנו קוראים לזה כיוונון או חניכה הודות לגב' טקאטה.
1926 – בחודש אפריל, אחרי מותו של אוסואי, שלושה מקציני הצי שלימד, נטלו פיקוד על המרפאה שלו בנקאנו, ליד טוקיו. טוענים כי במשך כ-8 שנים הם הפעילו מה שאנו מכנים אכסניה לחולים סופניים, נותנים טיפולים וממשיכים ללמד את השיטות המקוריות של אוסואי.
1928 – בחודש מרץ, מגזין יפני בשם Sunday Mainichi פרסם מאמר בנושא רייקי. המאמר סיפר שהייאשי היה מדריך הרייקי של מר מאטסואי (Matsui).
מר מאטסואי מציין שמרפאת הרייקי נפתחה בכל בוקר לטיפולים, ושמר הייאשי העביר סדנאות רק מספר ימים בחודש. בשאר זמנו הוא עסק בעבודת ריפוי.
הוא אמר גם שמר הייאשי לא פירסם את עצמו והיה אדם קפדן שהקדיש את עצמו לרייקי.
מאטסואי שוכנע על ידי מישהו בעל השפעה לנסות את הרייקי, אבל לא מסיבה רוחנית כלשהי. אז הוא ואשתו השתתפו בסדנת רייקי יקרה מאוד, בת חמישה ימים, שעה עד שעה וחצי בכל מפגש. לאחר מכן שניהם טיפלו באנשים. אחד התיאורים שלו היה טיפול באדם על ערש הדווי. אחרי שטיפל ברייקי במשך שש וחצי שעות, המטופל החלים.
…מר מטסואי מציין שהוא לא התעניין בצד הרוחני של הרייקי, הוא היה מעוניין יותר בצד המעשי. כאשר עסק בעבודת ריפוי, מר מיטסואי הניח את ידיו על גוף המטופל והרגיש את חוסר האיזון, אז היה מטפל באזור עד שחוסר האיזון נעלם.
הוא לא היה משוכנע באמיתות הרייקי עד שהוא ניסה אותו למעשה וראה תוצאות.
"באותה עת ביפן, אנשים רבים עסקו בצורות שונות של ריפוי אשר רובן אינן קשורות לרייקי", כך טוען מטסואי.
בגליון מוקדם יותר, המגזין כתב על ספר שפרסם מר מטסורי. אנשים רבים כתבו למערכת ובקשו מידע נוסף על רייקי; מאמר זה בא בתגובה לבקשות אלו.
1931 – הייאשי פרש מארגון הרייקי היפני עקב חילוקי דעות עם יושב ראש הארגון טאקטומי. אושידה וטאקטומי המשיכו את ארגון הרייקי של אוסואי, בעוד הייאשי המשיך להפעיל את המרפאה של אוסואי, אשר נקראה בשם "המרפאה לזכר אוסואי". הייאשי החליף את שמה של המרפאה וכינה אותה בשם "הארגון לחקר הרייקי של הייאשי".
יש המאמינים שמר טאטסומי ואחרים עזבו את ד"ר הייאשי בגלל זה ובגלל השינויים שהוא הכניס בשיטת הלימוד מקורית. בית הספר של הייאשי הציע סדנאות שודן (דרגה ראשונה) בנות 5 ימים תמורת מחיר גבוה מאוד, או תמורת עבודה של התלמידים במרפאתו כתחליף לתשלום. (8 שעות בשבוע למשך 3 חודשים עבור שודן ו-8 שעות בשבוע למשך 9 חודשים עבור אוקודן – דרגה שניה).
להייאשי היתה חוברת הוראות שנקראה "מדריך הריפוי" אשר נקראה באותו שם בו השתמש אוסואי בחוברת שלו. המראה של שתי החוברות היה דומה מאוד – הן סיפקו תנוחות ידיים מומלצות לטיפול במחלות שונות וניתנו לתלמידים מדרגה ראשונה. החוברת של הייאשי היתה כתובה בכתב קאנג'י יפני ישן, וכללה 40 עמודים. בדרגות לימוד גבוהות יותר הוא הירשה לתלמידיו להעתיק את רשימותיו האישיות וככל הנראה כתב עוד מסמכים שונים על רייקי.
במועד מסויים, הייאשי הוסיף או התנסה עם חומרים המבוססים על הרפואה הסינית. דבר זה מבוסס על ידע שטאטסומי קיבל מהייאשי מידע המתייחס לרפואה הסינית, כולל סדרה של 7 תנוחות ידיים אשר פעלו על המרידיאנים. מידע זה שונה ממה שנכלל בסדנאות הרייקי של הייאשי וכנראה שטקאטה לא קיבלה מידע זה.
הערה למתרגלי רייקי: הן אוסואי והן הייאשי סיפקו לתלמידיהם חוברת הוראות, ואיפשרו לתלמידים להעתיק את רשימותיהם. הרייקי לא היה תורה שבעל פה עד לטקאטה.
1935 – ג'וסאבורו אושידה נפטר.
10 בדצמבר – הוואיו טקאטה השתתפה בסדנת רייקי, דרגה ראשונה. הגב' טקאטה ושתי בנותיה נשארו אצל משפחתו של הייאשי ביפן מעט יותר משנה.
1936 – חודש מאי, מתוך יומנה של טקאטה: "מר הייאשי העניק לי בטובו את סודות השינפי-דן – קוקיו-הו ורייג'י-הו – הסוד הגדול ביותר של מדע האנרגיות.
1937 – לפני שטקאטה עזבה חזרה להוואי, היא השתתפה בסדנת אוקודן (דרגה שניה).
ישנה תמונה דהוייה של משתתפי סדנה או מפגש, הנושאת את הכותרת "Reiki Ryho ho Kai 1937". בתחתית התמונה מופיע כיתוב בכתב קאנג'י "Reiki Ryoho Koushu Kai" שפירושו "מפגש לימוד רייקי 1937".
הערה למתרגלי רייקי: מעניין לשים לב לעובדה שמתוך כל האנשים המצולמים בתמונה, קרוב למחציתם נשים. לכן, הסיפור על כך שטקאטה היתה האישה היחידה, או שלנשים לא ניתן ללמוד רייקי ביפן, אינו נכון. למעשה, הייאשי לימד גם את אשתו ואת הגב' יאמאגוצ'י עד לדרגת שינפי-דן, וכן אוסואי חנך 5 נזירות בודהיסטיות לדרגת שינפי-דן. ישנן שמועות שאחת הנזירות שלמדו אצל אוסואי עדיין חיה עד היום ביפן.
1937 – 24 בספטמבר, מספר שבועות לאחר שטקאטה חזרה להוואי, ד"ר הייאשי ובתו, קיו (Kiyoe) הגיעו להוואי בהפלגה מיפן ונשארו שם עד פברואר 1938.
לאחרונה נמצאה תמונה, לא ידועה עד כה, של הגב' טקאטה וד"ר הייאשי בהוואי, בעת ביקורו שם.
1938 – 21 בפברואר, הייאשי מעניק באופן רשמי לטקאטה את התואר רייקי מאסטר. היא הפכה למורה לרייקי, או שינפי-דן.
1940 – 10 במאי, צ'וג'ירו הייאשי נטל את חייו במו ידיו. הייאשי חנך לפחות 14 מאסטרים לרייקי. טאטסומי-סאן, אחד מתלמידיו האחרונים של הייאשי, מעולם לא לימד רייקי בגלוי. גב' הייאשי המשיכה ללמד רייקי ביפן לאחר מותו של בעלה, הגב' טקאטה (המאסטר ה-13 של הייאשי) העבירה את הרייקי למערב ובנה של הגב' יאמאגוצ'י, טדאו, ממשיך ללמד רייקי ביפן עד היום.
ברשימת הנוסעים מופיעה עיסוקו של הייאשי כ"מאסטר של מרכז הרייקי של הייאשי" (Master of Hayashi Reiki Kenkyu), ובכתב יד הוסיפו "מרפא רוחני" (Spiritual Healer).
ההסטוריה של הוואיו טקאטה (Hawayo Takata)
1900 – 24 בדצמבר, הוואיו קאוומורו (Hawayo Kawamuru) נולדה בהונלולו, הוואי. גב' ומר אוטוגורו קאוומורו (Otogoro Kawamuru), הוריה, היו מהגרים מיפן ועבדו בשדות קני סוכר. היא נקראה הוואיו על שם איי הוואי.
הוואיו עבדה בשדות קני הסוכר, פקידה בחברת סודה, מלצרית וכמנהלת משק בית עבור משפחה עשירה.
היא עבדה עבור משפחה זו במשך כ-25 שנה. במשך עבודתה כמנהלת משק בית היא פגשה את סאיצ'י טקאטה (Saichi Takata).
1917 – 9 במרץ, הוואיו קאוומורו וסאיצ'י טקאטה (Saichi Takata) נישאו. סאיצ'י והוואיו היו מאושרים יחד ונולדו להם שתי בנות – סיוקו (Sayoko, 1919) ואליס-אמיקו (Alice Emiko, 1926-1993). (אליס נישאה לקיושי פורומוטו (Kiyoshi Furumoto), ונולדה להם בת בשם פיליס ליי פורומוטו, אשר המשיכה את דרכה של סבתה).
1930 – סאיצ'י טקאטה חלה מאוד ונסע ליפן לטיפולים. בהיותו ביפן הוא נפטר בגיל 34.
השנים הבאות היו קשות מאוד עבור הוואיו טקאטה. היא דחפה את עצמה לעבודה קשה על מנת לכסות על צערה ועבדה שעות ארוכות על מנת לפרנס את משפחתה. דבר זה השפיע קשות על בריאותה והיא החלה לסבול מכאבי בטן. הוריה נסעו ליפן לביקור בן שנה.
1935 – אחותה של הוואיו טקאטה נפטרה והוואיו החליטה לנסוע ליפן לספר להוריה ולקבל טיפול רפואי לכאבי הבטן שלה ולמחלת האסטמה ממנה סבלה. בבית החולים ביפן ציוו עליה לנוח, להירגע ולאכול מזון בריא ולהחזיר לעצמה את כוחותיה, לפני שתוכל להיכנס לניתוח. במשך שלושה שבועות היא נרגעה והחליפה כוחות. מעט לפני הניתוח, היא שמעה קול האומר לה שהניתוח אינו הכרחי. היא שאלה את הרופא על חלופות לניתוח. הרופא סיפר לה על מרפאת הרייקי של הייאשי והיא ניגשה אליו על מנת לקבל טיפול יום יומי. הטיפולים היומיים נמשכו ארבעה חודשים, עד שהיא החלימה לחלוטין. טקאטה החליטה שהיא רוצה ללמוד רייקי על מנת לשמר את בריאותה.
1937 – לפני שטקאטה חזרה להוואי, היא השתתפה בסדנת אוקודן (דרגה שניה) של הייאשי.
מספר שבועות לאחר שטקאטה חזרה להוואי, ד"ר הייאשי ובתו הגיעו ונשארו באי עד פברואר 1938.
כשנשאלה על שכר הלימוד לדרגת מאסטר של טקאטה, ענתה הלן הברלי (Helen Haberly), אחת מתלמידותיה ומחברת הספר 'רייקי, סיפורה של הוואיו טקאטה': "טקאטה נאלצה למכור את ביתה על מנת לממן את לימודי המאסטר שלה".
1938 – 21 בפברואר, הייאשי מעניק לגב' טקאטה את התואר רייקי מאסטר (ראה תעודת הסמכה של טקאטה למאסטר). היא אושרה כמורה לרייקי – שינפידן.
הערה למתרגלי רייקי: התואר גראנדמאסטר הופיע רק לאחר מותה של טקאטה. פיליס ליי פורמוטו (נכדתה של טקאטה) קיבלה את התואר גראנדמאסטר מארגון ברית הרייקי (Reiki Alliance). המילים 'שינפידן' או 'סנסיי' הן המילים בהן מתייחסים למורה לרייקי ביפן. המילה היפנית 'סנסיי' (Sensei) משמעותה 'מורה, מאסטר, דוקטור' והיא משמשת בדרך כלל לפניה של תלמיד למורו תוך הבעת כבוד.
1940 – טקאטה קיבלה מברק מהייאשי ובו בקשה להגיע לביתו בדחיפות. ב-10 במאי, בפני קבוצה קטנה של תלמידים בכירים שלו ובני משפחתו, צ'וג'ירו הייאשי נטל את חייו במו ידיו. הוא אמר שהוא איש שלום ולא יכול היה לצאת למלחמה (מלחמת העולם השניה), אשר הוא הרגיש שעומדת לפרוץ.
טקאטה התגוררה בקוואי (Kauai), באי הגדול (הוואי) ובאואהו (Oahu). בשנת 1955 היא ניהלה מרכז רפואי בלה ג'וסינטה (La Jocinta) שבקליפורניה, אותו מכרה ועברה חזרה להוואי. הייתה לה גם מרפאה לרייקי באי הגדול (הוואי), אשר גם אותה היא סגרה וכנראה פתחה מרפאה אחרת, מאוחר יותר, באואהו. היא נסעה ברחבי ארה"ב בשנות השבעים ולימדה רייקי, אליו התייחסה בשם "Usui Reiki Ryoho" אך רשמה "Usui Shiki Ryoho" על התעודות שהעניקה לתלמידים.
בשנת 1976 היא גבתה $125 עבור לימודי רייקי I (שודן), $400 עבור לימודי רייקי II (אוקודן) ו-$10,000 עבור לימודי המאסטר (שינפידן).
1970 – טקאטה החלה להכשיר מורים לרייקי. המאסטרים הראשונים שחנכה למדו בשנת 1976 והיו ורג'יניה סמדהל (Virgina Samdahl), ברברה מקקולף (Barbara McCullough), אטל לומברדי (Ethel Lombardi) וג'ון הרווי גריי (John Harvey Gray). לא ידוע מתי חנכה טקאטה את אחותה ,קיי, לרייקי מאסטר. כנראה מוקדם יותר.
1980 דצמבר, הוואיו טקאטה נפטרה. היא חנכה סך הכל 22 מאסטרים לרייקי.