בטוקיו, בתקופת הקיסר מאיג'י, חיו שני מורים חשובים בעלי תכונות שונות. האחד, אוּנְשוֹ, מורה לשינגון, מילא אחר עקרונות הבודהה בקפדנות. הוא מעולם לא שתה משקאות משכרים, וכן לא אכל מעולם לאחר השעה 11 בבוקר. המורה האחר, טַנְזָן, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה הקיסרית, מעולם לא התבונן בעקרונות. בכל פעם שרצה לאכול – אכל, ובכל פעם שהרגיש עייף במשך היום – שכב לישון.
יום אחד ביקר אונשו את טנזן, אשר באותו זמן שתה יין, אשר אפילו טיפה ממנו לא אמורה לגעת בלשונו של בודהיסט.
"שלום, אחי", ברך אותו טנזן. "האם תרצה לשתות?"
"אינני שותה אף פעם!" קרא אונשו ברצינות.
"מי שאינו שותה אינו אנושי אפילו", אמר טנזן.
"האם אתה מתכוון לכנות אותי לא-אנושי בגלל שאני לא נכנע למשקאות מרעילים!" קרא אונשו בכעס. אם אינני אנושי, אז מה אני?
"בודהה", ענה טנזן.