סיפורה של מריקו

מריקו-אובאסאן היא נזירה בודהיסטית מזרם הטנדאי, אשר שהתה במחיצתו של אוסואי ולמדה ממנו בין השנים 1920 עד 1926. היא נמצאת כיום בקשר עם דייב קינג ומליסה ריגל ומעבירה להם ידע על צורת הלימוד של אוסואי. סיפורה של מריקו נלקח מיומנה של מליסה ריגל.

מתוך מיומנה של מליסה ריגל

פגשתי שתי נזירות בודהיסטיות מזרם הטנדאי בנארה (Nara – עיר במרכז יפן) בשנת 1976. לאחת קראו יורי (Yuri) והיא נולדה בשנת מאיג'י 28 (1896). היא ניגנה קוטו (Koto) ושקוהאצ'י (Shakuhachi) – סגנונות של מוסיקה יפנית. האחרת הייתה טנון-אין (Tenon-in) אשר העדיפה שיכנו אותה מריקו-אובאסאן (Mariko-Obaasab). היא נולדה בשנת מאיג'י 29 (1897) והיה לה הפרצוף המחייך המקומט ביותר שראיתי מימי. יורי נפטרה בשנת 1997 בהותירה את מריקו לבדה לראשונה מזה 56 שנה.

סיפורה של מריקו
יורי ואני פגשנו את אוסואי בשנת 1920 בהיאיי-זן (Hiei-zan – הר צפונית לעיר קיוטו, קרוב להר קוריימה) ומיד לאחר מכן התחלנו לעבוד אתו בסניף הנמצא צפונית-מערבית לקיוטו (Kyoto). מאוחר יותר באותה שנה הצטרפו אלינו שלוש נזירות טנדאי בודהיסטיות נוספות. אוסואי עסק בפיתוח מערכת של תרגולים רוחניים אשר עשתה שימוש בערכים מסורתיים, בימים אלו של שינויים ביפן.

במספר הזדמנויות, אדם נמרץ מאוד בשם אגוצ'י (Eguchi), הופיע עם חבילות של כסף מזומן. הם בילו יחד שעות כאשר אוסואי מדגים את רעיונותיו, בעוד אנחנו (הנזירות) היינו חייבות להכין אין ספור קנקני תה ולנקות.

בשנת 1921 אוסואי ערך נסיעה נוספת להיאיי-זן וחזר מספר ימים לאחר מכן עם דף ניר צהבהב. הוא שלח אחת מאתנו לקנות ניר העשוי מסוג של שיח תות-עץ והוא בילה את שארית היום עם דיו ומברשת.

בשנה שלאחריה (1922), בשלושה במרץ, ערכנו נסיעה אחרונה להיאיי-זן ויצאנו לדרך לכיוון טוקיו בנאקאסנדו (Nakasendo – דרך ראשית החוצה את האי הראשי של יפן). עשינו עצירות רבות בדרך ולעיתים קרובות הלכנו בין הכפרים. הגענו לטוקיו בסוף חודש מרץ. בתחילת אפריל אוסואי מצא חדר קטן בהאראג'וקו (Harajuku – פרבר של טוקיו). אז הגיעה רעידת האדמה של 1923. כולנו עזרנו לפצועים ולאבודים. אוסואי עבר לחדר חדש וסוף סוף היה לו מקום נפרד בו יכול היה לישון. מידי פעם אוסואי יצא לעבוד בעיר.

אגוצ'י חזר בשנת 1923 כשהוא מביא אתו מערכת לריפוי במגע יד שפיתח בעצמו ואשר היו בה חלקים מעבודתו של אוסואי. מערכת זו הייתה כמעט דת וחלק ממנה היה טקס שאגוצ'י קיבל מחבר בשם נישידה (Nishida), ואשר בו מעין ברכה ניתנה לכל תלמיד. דבר זה הכעיס את אוסואי מאוד אך לבסוף אגוצ'י הורשה ללמד במקום של אוסואי פעמיים בשבוע. לאגוצ'י היה גם ספרון מודפס קטן אשר עסק בשיטות ריפוי ובטכניקות שונות.

חמשתנו (הנזירות) עזרנו לאוסואי בעבודתו. אוסואי שכח לעיתים קרובות ללכת הביתה ולפעמים נרדם על רצפת שטח העבודה. אנחנו חזרנו בכל ערב למנזר שלנו אך חזרנו מוקדם בבוקר שלמחרת רעננות.

בשנת 1925 קבוצה של קציני צי בכירים הגיעו כדי ללמוד את המערכת. בחודש מאי הגיע קצין בשם הייאשי. הוא תמיד חייך אלי ונראה שהוא הקשיב לדבריו של אוסואי. אז, בנובמבר, שני אדמירלים מהצי הופיעו והם תמיד היו מתלוננים ודורשים עוד ידע. המנהיג שביניהם נקרא גיודה (Gyuda) ותמיד חגר את חרבו ונעל את מגפיו. יחד אתם באו עוד 18 קציני צי זוטרים אשר הגיעו לעיתים קרובות במדים אך לא נראה שהם היו מעונינים במיוחד. אך עם זאת, הם שילמו את חשבונותינו.

בשנה שלאחר מכן (1926) שוב אזל הכסף. אוסואי עזב לפוקויאמה (Fukuyama) ולא ראינו אותו שוב בחיים. חמשתנו נשארנו יחד לאחר מותו של אוסואי. הייאשי נטל פיקוד על בית הספר ובחודש מאי עברנו למנזר אחר. היה זה עצוב מאוד!

(דרכיהן של מריקו ויורי נפרדו לאחר מספר שנים והן נפגשו שוב בשנת 1941. מאז נותרו ביחד עד למותה של יורי.)

המאמר המקורי: http://www.usui-do.org/stories.shtml#lbl4