שני שערים לגן עדן

איש אחד הלך בדרך ליד קיר גבוה ונוצץ. לידו צעד כלבו האהוב אשר, כך הבין, מת לפני מספר שנים. הוא הבין שהוא ודאי מת בעצמו גם כן.

במשיכת כתפיים הוא התיישב לצד הדרך כשידו מונחת על ראשו של הכלב. מעט בהמשך הדרך הוא ראה שער פנינה יפהפה אשר נצץ באור השמש. ליד השער ניצב איש יפה תואר. כאשר הגיע לשער שאל את האיש לאן מוביל השער. "גן עדן" ענה לו האיש.

הוא שאל אם יוכל להכנס ולקבל מים לשתיה לעצמו ועבור כלבו בגלל שהיום היה חם מאוד. האיש יפה התואר ענה שהוא יכול, אך לכלבים הכניסה אסורה לגן עדן. האיש חייך, ליטף את כלבו ופנה מהשער בכדי להמשיך בדרך.

מעט אחר כך הוא הגיע לשער פשוט ועלוב אשר היה זקוק לתשומת לב רבה. לצד השער עמד איכר, מלוכלך קמעה. שוב שאל האיש לאן מוביל השער, ושוב קיבל תשובה – "גן עדן". אז הוא ביקש מים לו ולכלבו, והאיכר נתן לו בשמחה ספל. לאחר שמילא את הקערה, ושתה מלוא הספל מהמעיין שמאחורי השער הוא שאל את האיכר אם ידוע לו שהשומר בשער הראשון טוען אף הוא שהשער שלו מוביל לגן עדן.

"כן". ענה האיכר, "אך שם הוא הגיהינום". מבולבל קמעה, שאל האיש אם הדבר מדאיג את האיכר. "לא". ענה האיכר כשהוא מלטף את הכלב. "הם עוזרים לנו בכך שהם אוספים אליהם את כל אלו אשר מוכנים להשאיר את חבריהם מאחור".