קיארה

הסיפור הבא התרחש לפני מספר שנים. אמצע שנת 2001 ליתר דיוק.

קיארה, ארבע וחצי שנים אחריקיארה היא כלבה מסוג דֶנִי ענק, כבת שנתיים בזמן התרחשות האירועים. היא גדלה בחצר בית ידידים מאז היותה גורה כבת חודשיים. תמיד משחקת עם הילדים בשיא העדינות – מלקקת בלשונה הרטובה, מושיטה כף רגל ענקית לשלום.

יום אחד, בתקופת היחום, התחילה קיארה להראות סימנים שהיא לא חשה בטוב. לאט לאט ראינו אותה הולכת ודועכת. בהחלטה מהירה ומתוך דאגה רבה יצרנו קשר טלפוני עם וטרינר ובתוך שעה קיארה כבר שכבה על שולחן הבדיקות בקליניקה שלו. הוטרינר בדק ובחן, רשם תרופות והודיע לנו על כך שעל הכלבה לעבור ניתוח דחוף. המחיר בו נקב גרם לנו להשהות את החלטתנו והחזרנו את קיארה הביתה, לחצר בה גדלה.

זמן מה לאחר מכן התחילה קיארה לעבור בין בני הבית, ומי שמכיר התנהגות של כלבים מבין שזו דרכם להיפרד. קיארה הרגישה שהיא גוססת.

לאחר שעברה בין כל בני הבית, פרשה קיארה אל החצר, זחלה אל מתחת לשיח גדול, הניחה את ראשה על כפותיה והציצה בנו. אנחנו מצידנו ניסינו כל העת לתת לה לשתות, לאכול, ללטף אותה ולהרגיעה, אך היא סרבה להכניס כל דבר מאכל או מים לפיה.

הייתי אז רייקיסט טרי, והחלטתי שאינני מוכן לוותר על חיי קיארה. נטלתי את שטיח הרגליים מהכניסה לבית, הנחתי אותו על הקרקע לידה והתיישבתי עליו. הרמתי את ידי בתנוחת תפילה וביקשתי להתחבר לכל מקורות הריפוי, האור והאהבה שביקום. נשאתי תפילה קצרה עבור קיארה והנחתי את כפות ידי על גופה, ללא סדר מסויים כלשהו.

ישבתי כך זמן רב ולא ממש ידעתי כמה. בשלב מסויים הרימה קיארה את ראשה באיטיות, וליקקה את ידי. ניסיתי לקרב לפיה את קערת המים והיא התאמצה ללגום מעט מהמים. המשכתי לשבת כך עוד זמן מה, עם ידי על גופה.

שוב חלף זמן והרגשתי את גופה של קיארה הולך ומתחזק. היא הרימה את ראשה, הביטה בי והתאמצה לזקוף את ראשה על רגליה הקדמיות. הושיטה את ראשה לקערת המים והחלה לשתות. לא עבר זמן רב והיא החלה בנסיונות לקום ממקום רבצה.

קיארה הלכה בצעד מהוסס ונכנסה אל תוך הבית, עלתה על הספה שהוקדשה עבורה ונשכבה עליה. שוב התיישבתי לידה והנחתי את ידי עליה.

עם רדת הערב קיארה כבר הראתה סימנים שהיא מתאוששת ולמחרת כבר הייתה שוב עצמה.

מאז קיארה בריאה, מעולם לא עברה ניתוח ומעולם לא נכנסה שוב אל מתחת לאותו שיח. עד היום, כשאני מגיע לביקור, היא ניגשת אלי ומלקקת את ידי כאילו חוזרת ואומרת תודה על אותו יום.

אגב, באותו יום גורלי ישבתי על שטיח הרגליים ליד קיארה והנחתי את ידי עליה במשך יותר מארבע שעות.

מומלץ לשתף. החברים יודו לכם.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *